האחות ובעלה לשעבר (או : הרבה מילים על מילה אחת - קנאה)

האחות ובעלה לשעבר/ טייק אופ שלי על הרופא וגרושתו לעגנון

א.

הכרתיו שבוע או שבועיים לאחר שנכנס לשמש בבית החולים. תחילה לא הסבתי ליבי אליו. אולם יום אחד שחקה אליי האחות הראשית ואמרה: כלום עיוורת את? אישה זו זעופה הייתה וחפה מכל חביבות. נתפלאתי ואמרתי: ולמה תאמרי זאת? בזהירות שאלתיה, שמא תפרש תשובתי כהיחצפות. נדנדה האחות בראשה והורתה לי אצל הדלת. אז ראיתיו לראשונה. צנום גוף וארוך כשרוך מנעליו. לבושו מרושל וזקן עבות מכסה לכדי מחצית פניו. אמרתי: מי הוא זה? אמרה: הרופא החדש, ד"ר יעקוב מליך. אמרתי: ומה לי ולו? שוב שחקה. אמרה: כל מעייניו בך. אמרתי: כיצד זה? אמרה: מרגע בואו לכאן משחר אחרייך כמו זאב יער. בכנות אומר כי נהניתי מדבריה. אמרתי: האמנם? אמרה: פקחי עינייך והביטי.

ב.

בצוהרי יום המחרת חיכיתי לו מחוצה לחדר האוכל, עד שיהה מהלך לקראתי. כל כפי שהיה צנום וצמחוני, רעבתן גדול היה ופירורין של עוגית תלויים בשערות זקנו. ברכתיו לשלום וטאטאתי את סנטרי, לסמן לו שעליו לנערם. לא שחק אך עשה כמצוותי. אמר: עסוקה את אחות? אמרתי לו, איני עסוקה. ולא אמרתי כי אורבת הייתי לו שם, שמא יגבה בו ליבו. אמר: מה היום מימים? אמרתי, חופשית אני היום. נתבלבל רגע וניצב שותק. חייכתי ואספתי את צמתי לכתפי. אמר: במה את מכבדת את חופשתך? אמרתי, עדיין לא עיינתי בדבר. אמר, הרשיני ואתן לך עצה. אמרתי, בבקשה ממך אדוני הדוקטור, תנה לי עצתך. ולא אמרתי, מה זאת עולה בדעתך? אך נפגשנו וכבר מבקש אתה להשיא לי עצות? וכבר נתחרטתי, לפי שיהירות זו סכנה בה, שאין טוב אדם הרואה עצמו נעלה על הבריות. אמר, על מנת שאני מקבל שכר על העצה, שאין מתנת חינם בדור זה. ברצינות גמורה הפטיר הבל זה. הבטתי בו ובלעתי שחוקי. אמר, אם כן, שמעי-נא אחות. אמרתי: החסרת שם אנוכי? ולא אמרתי, כלום מבקש אתה להקטינני? נתעלם מדבריי ואמר: עצה טובה מצאתי, שהיא שתים, אחת, שנלך לפראטר, ואחת לאופירה. ואם נמהר, נוכל להיכנס לבית קהוה תחילה. מסכימה את? אף שנס חינו מפני, לא הרהבתי להשיב פניו ריקם ואמרתי: נלכה. אמר: מתי נלך? אמרתי, כשירצה נלך. אמר, רוצה אני כעת. מפנה אני עצמי מכל עיסוקיי.

הלך לארגן ענייניו, ואני נפניתי לחדר האחיות. עוד אני פוסעת באכסדרה וכבר נתחרטתי על תשובתי הפזיזה. קשה עורף היה וקנאי ומה לי ולגברים מסוגים אלה ומה יגיב כשיוודע לו על אודות גינטר.

נכנסתי ובאתי אצל חדר האחיות. ריק היה החדר באותה השעה. חשתי אל החלונות הרואים אל הגן, והגפתי תריסיהם. גם את הדלת הברחתי. ישבתי על הכיסא והחרשתי. אובדת עצות שמתי פני בכפות ידי. חשבתי: איך אפטר ממנו? לפי שאין זו דרכו לוותר על רצונותיו.

לא יצתה שעה קלה ובא והקיש בדלת. ולא פתחתי. מיד הלם בדלת בחוזקה, כמי שאינו מורגל באין מענה. ולא פתחתי. קרא בקול: אחות! אחות! הרי זה אני, דוקטור יעקוב מליך! נתביישתי שככה מצעק הוא כפרא אדם ופתחתי. נכנס ומיד נטפל לזר פרחים שהיו שרויים באגרטל. אמר: כלום יודעת אַתְּ אֶת שמות הפרחים כולם? ולא המתין לתשובתי והתחיל מתרברב: זוהי סלסילה מצויה. וזוהי שָׁפרירה קשׂקשׂנית. וזוהי ערטנית השדות. וזהו כרכום נאה וזהו עיריוני זהוב. שעה ארוכה השוויץ ונותן היה שם לכל פרח ופרח. וכאילו אין די בשמות הפרחים בגרמנית, הכביר גם בשמותיהם הלטיניים. קצרה רוחי ואמרתי: נלך? ופנימה בתוכי ייחלתי שתזעיקני האחות הראשית לטפל בבהילות באחד החולים.

ראה את פני והבין כי מתחרטת אני שהסכמתי לילך עימו. שאל, אחות, על שום מה את מצטערת? ולא עניתי. לפי שאת האמת לא יכולתי לדבר. וכי מה אומר? טרחן אתה וראשי כבד עליי מרוב שפרירות ועיריונים וכרכומים ושאר פרחים שהרבצת בי כל העת? אמר: על שום מה את מצטערת, אחות? אמרתי, איני מצטערת, ויצאנו לחצר.

מה מהירה ויהירה הייתה הליכתו ופסיעותיו מקדימות את פסיעותיי הרבה, לפי שגם בתבונת גופו נהג להתרברב. אמר: בואי אחות, שמא נאחר, וקומתו נזקפה כמצביא היוצא אלי קרב. חלפנו על פניו של בנימין השוער. בנימין זה מיודד היה עימי. עצר הרופא מול פניו והכריז בגאוותנות: רואה אתה אחות זו? הריני מוליכה מכאן! נתן בי בנימין מבט מלא עלבון ואמר: הידד אדוני הדוקטור! הידד האחות דינה! מבוכה אחזתני ונתתי קריצה בעיני אל בנימין, והמשכנו.

ג.

אל תשאלוני כיצד הגענו לכדי נישואין. אף אני איני יודעת היאך נעתרתי. אפשר כי טפֶּשֶׁת גמורה כבשה את מוחי. פעם וגם פעמיים ביקשתי בליבי לבטל את אירוסינו, ולא הרהבתי. ערב אחד, בשעה שישבנו בבית הקהוה, מציק היה ושואל, מדוע שקטה את? אמרתי: הכל מימים ימימה. אמר: כלום פרנסתו של אביך מצויה בדוחק ונכלמת את בו? אמרתי: לא. ולא אמרתי: הן אתה עצמך דלפון בן דלפונים, נצר לשושלת פחחים ומוכרי סחבות וסמרטוטים. אמר: כלום חוששת את להודות כי אינך ראויה לי? אמרתי: ראויה אני. ולא אמרתי: במטותא ממך, יעקוב, סכור פיך וּשְׁתֹק! אמר: כלום מקושרת את בגבר אחר? להרף רגע חשתי כי ניצלתי ואמרתי לשים את החלטתי בפניו. נתתי בו מבט גלוי וישר. קובה ידידי, פתחתי, אי אתה יודע כמה חביב אתה עלי ועד היכן אני אוהבת אותך, אולם דברים אלה –

מיד קטע את מילותיי ולא נתנני לסיים. אמר: זה כל שאוויתי לשמוע! ועט עליי וחיבקני שוב ושוב והיה מצעק בהתרגשות, זה כל שאוויתי לשמוע! עד שהביכני בפני כל אורחי בית הקהווה. נאנחתי וביקשתי לילך משם.

ד.

יום אחד נתפרץ לחדרי בלא התרעה כשיכור. השמתי עצמי תופרת שמלה חדשה. חטף את השמלה מידי והיה מנופף בה כדגל. קצתי בהתנהגותו ואמרתי: דברים היו לי עם אחר. שמט את השמלה מידיו ולא חישב שמתלכלכת היא באריחי הרצפה. אמר: אינני מבין את דברייך, אחות. אמרתי: גבר אחר אהבני קודם לך. רפה ליבו ולא זע ולא מש ממקומו. אמר: גבר אחר? ומיהו זה אותו הגבר? שתקתי ולא אמרתי כלום. אחר כך אמר: דבר מעין זה לא היה עולה על לבי. אמרתי: ועתה משעולה הדבר על ליבך מוטב כי נבטל את אירוסינו. אמר: תני לי לחשוב בדבר. ועדיין נשאר עומד על מקומו, תוהה ומשתומם ומתמלמל אצל עצמו: גבר אחר. גבר אחר. כעבור זמן ממושך נפנה אליי ואמר: ומיהו זה אותו הגבר? שתקתי ולא אמרתי דבר, לפי שחששתי שילך אל ביתו וירע לו שם. נתרעם ואמר: נבל זה, כיצד השליכך ולא לקח אותך לאשה? ולא עניתי שברצוני לא נישאנו. תחת כי יבטל בו במקום את אירוסינו, קרב אליי בצמידות ואזקני בכוח ולפת את גופי כפיתון ארסי. קראתי: הנח לי! לחש כנחש: הלא רואה את אחות שאין לי תרעומת עליך, אלא סקרנות שיש בי מביאה אותי לידי שאלה זו. ובכן אמרי לי יקירתי מי הוא זה. אמרתי: מה איכפת לך אם שמו כך או כך. אמר: אף על פי כן. אמרתי לו: גינטר. אמר: דוצנט הוא או פרופיסור? אמרתי: לבלר. אמר: לבלר גדול או קטן? אמרתי: לבלר קטן מאד. ירק בבוז. גוי היה? השבתי: כן. ולא האמין למשמע אוזניו וחמתו נתבערה. אמרתי: אהבה גדולה אהבתיו. זעם ואמר: מתפלא עלייך אחות שלבלר גוי זה טימא את גופך. ניתקתי עצמי ממנו ואמרתי: כעת לך מכאן.

הרופא וגרושתו/ ש"י עגנון

א

כשנכנסתי לשמש בבית החולים מצאתי אחות רחמנית בחורה בלונדינית, שהיתה אהובה על הכל וכל החולים סיפרו בשבחה. כשהיו שומעים קול רגליה היו זוקפים עצמם ממטותיהם ומושיטים את ידיהם כנגדה כבנים יחידים לקראת אמותיהם וכל אחד ואחד היה אומר, אחות אחות בואי אצלי. אפילו הזעפנים שכל העולם מכעיסם כיון שנגלתה היא עליהם נתפשטו קמטי פניהם ונסתלק כעסם והיו ממהרים לעשות ציוויה. והיא לא נהגה לצוות, אלא חיוך שהקיף את פיה הביאם לידי ציות. יתירות על חיוכה עיניה מעין תכלת שחורה, שכל שהיתה מביטה בו ראה את עצמו כאילו הוא עיקרו של עולם. פעם אחת שאלתי את עצמי כח זה מהיכן הוא. כיון שנגלו עיניה עלי הייתי כשאר החולים. והיא לא נתכוונה לי כשם שלא נתכוונה לשום אדם במיוחד, שלא היתה שוקה של אותה ריבה על איש, אלא חיוך זה שבשפתותיה <תשי"ג - תש"ך: שבשפותיה> ותכלת שחורה זו שבעיניה תוספת יתרון היתה בהם, שעשו מעצמם יותר ממה שביקשה אדונתם. עד היכן היתה אהובה ומקובלת על הבריות, עד שאפילו חברותיה נהגו בה חיבה וריעות. ואפילו האחות הראשית, אשה כבת ארבעים, יחסנית, צנומה וחוורורית כחומץ, ששונאה את הכל, חולים כרופאים, חוץ אולי מן קהוה שחורה ועוגות מלוחות וכלב חיקה, אף היא היתה גמומה בדבר זה. היא שלא הביטה בנערה אלא אם כן ראתה אותה בדמיונה נאכל חצי בשרה, היתה נותנת בה עיניה לטובה. ואין צריך לומר חברי הרופאים. כל רופא ששירתה לפניו אצל חולה בירך את יומו. אף הפרופסור שלנו שהעביר עיניו מיסורי החולים בשביל מטותיהם שיהיו סדורות יפה, לא הקפיד אפילו מצאה יושבת על מטת חולה. זקן זה שהעמיד תלמידים הרבה ומצא רפואה לכמה תחלואים מת במחנה ריכוז, שסרדיוט נאצי נתעלל בו כל יום להתעמל בו. פעם אחת ציווה עליו לשכב על כרסו בפישוט ידים ורגלים, כיון ששכב ציווה עליו לקום. כיון שלא נזדרז דרסו במגפו המסומר עד שנקצצו אליוני ידיו והורעל דמו ומת. מה אוסיף, אותה ריבה ישרה בעיני כשם שישרה בעיני הכל. אבל אוסיף שאף אני ישרתי בעיניה. והלוא כל אדם יכול לומר כן, אלא אחרים לא הגיסו דעתם ואני הגסתי דעתי ונישאה לי.

ב

כיצד, יום אחד אחר הצהרים יצאתי מחדר האוכל. מצאתי את דינה. אמרתי לה עסוקה את אחות? אמרה לי איני עסוקה. אמרתי לה מה היום מימים? אמרה לי חפשית אני היום מבית החולים. אמרתי לה במה את מכבדת את חופשתך? אמרה לי עדיין לא עיינתי בדבר. אמרתי לה הרשיני ואתן לך עצה. אמרה בבקשה ממך אדוני הדוקטור. אמרתי לה על מנת שאני מקבל שכר על העצה, שאין מתנת חנם בדור זה. הביטה בי ושחקה. אמרתי לה עצה טובה מצאתי, שהיא שתים, אחת שנלך לפראטר ואחת לאופירה. ואם נמהר נכנס לבית קהוה תחילה. מסכימה את אחות? ניענעה לי ראשה בחיבה.

אמרתי לה מתי נלך. אמרה אימתי שירצה נלך. אמרתי לה מיד פונה אני עצמי מכל עסקי ואני בא. אמרה אימתי שיבוא ימצאני מוכנה ללכת. הלכה היא לחדרה ואני לסדר ענייני. אחר שעה נכנסתי אצלה ומצאתיה לבושה בגדים אחרים. נראתה לי פתאום כחדשה ועם החידוש הוכפל חינה, זה שהכרתי בה בעודה בבגדי שירות וזה שניתוסף לה בבגדים <תשי"ג - תש"ך: הבגדים> אלו. ישבתי בחדרה ונסתכלתי בפרחים שעל שולחנה ואצל מטתה הצרה ושאלתי אותה יודעת את את שמות הפרחים, וקראתי כל פרח ופרח בשמו גרמנית ולטינית. התחלתי חושש שמא יביאו בתוך כך חולה מסוכן ויקראו לי. עמדתי מכסאי וזירזתי אותה לילך. ראיתי שהיא מצטערת. אמרתי לה על שום מה את מצטערת? אמרה סבורה הייתי שאדוני יטעם כלום. אמרתי לה עכשיו נלך ואם לבך טוב עלי אחזור ואבוא ואהנה מכל מה שתתני לי ואבקש עוד. אמרה מותרת אני לצפות לזה? אמרתי לה כבר הבטחתי נתונה, ולא עוד אלא, כמו שאמרתי, אבקש עוד.

יצאנו מחצר בית החולים ואמרתי לשוער רואה אתה אחות זו, הריני מוליכה מכאן. הביט בנו השוער בעינים טובות ואמר כה לחי אדוני הדוקטור, כה לחי האחות דינה. הלכנו אצל תחנת החשמליות. באה אחת והיתה מלאה. באה שניה ואמרנו לנסוע בה. עלתה דינה לקרון. כשעליתי אחריה אמר הנהג כל המקומות תפוסים. ירדה והמתינה עמי לאחרת. אותה שעה אמרתי אותם שאומרים חשמלית ונערה שהלכה אין להצטער עליהן שמיד באות אחרות אחריהן שוטים הם. אם לנערה, כלום אפשר למצוא עוד נערה כדינה, ואם לחשמלית, חבל היה לי על כל עיכוב. באה חשמלית של חוצה לעיר. מאחר שקרונותיה היו חדשים ומרווחים וריקים מבני אדם נכנסו לשם. פתאום (או לפי השעון אחר שעה), הגיעה החשמלית למקומה ונמצאנו עומדים במקום נאה מלא גנים וממועט בבתים.

עברנו את הרחוב כשאני מסיחים על בית החולים ועל החולים ועל האחות הראשית ועל הרופאים ועל הפרופיסור שהתקין שחולי כליות יצומו יום אחד בשבוע, משום שאירע שאחד שחשש בכליותיו וצם ביום הכיפורים לא נמצא חלבון בשתן שלו. אחר כך הזכרנו כל בעלי מומים שעשתה המלחמה ומצאנו קורת רוח ממקום טיולנו שאין בעלי מומים נראים בו. חלצתי פתאום את זרועותי ואמרתי נניח את בית החולים ובעלי מומים ונדבר דברים שמחים. הסכימה היא עמי, אף על פי שניכר היה מפניה שחוששת שמא לא נמצא ענין אחר לשיחתנו. היו שם תינוקות משחקים. ראו אותנו והתלחשו. אמרתי לדינה יודעת את גברתי במה התינוקות מסיחים, מסיחים הם בנו. אמרה היא אפשר. אמרתי לה יודעת את מה אמרו? אמרו, הוא והיא חתן וכלה. האדימו פניה ואמרה אפשר שאמרו כן. אמרתי לה וכי אין לך על זה כלום? שאלה ואמרה על מה? אמרתי לה על שיחת התינוקות. אמרה היא למה אקפיד? אמרתי לה ואילו היה כן באמת, מה היית אומרת. אמרה היא לאיזה דבר מתכוין מר? לקחתי לי לב ואמרתי אילו אמת היה בדבר שאמרו התינוקות, כלומר שאני ואת זוג. צחקה והביטה בי. נטלתי את ידה ואמרתי לה תני לי אף יד שניה. נתנה לי. הרכנתי עצמי ונשקתי את שתי ידיה ונסתכלתי בה. האדימו פניה יותר. אמרתי לה משל בפי הבריות האמת היא עם התינוקות ועם הטיפשים. את מה שאמרו התינוקות שמענו, ועכשיו שמעי מה טיפש זה אומר, כלומר אני, שבאה חכמה בלבי.

גמגמתי ואמרתי שמעי דינה... לא הספקתי לומר כל מה שבלבי עד שמצאתי עצמי בן מזל שאין כיוצא בו.

ג

לא היו ימים טובים לי כימים שבין אירוסין ונשואין. אם סבור הייתי תחילה שאין נשואין אלא משום שאיש צריך לאשה ואשה לאיש הרי הכרתי שצורך זה אין יפה ממנו. באותם הימים למדתי להבין מה ראו הפייטנים לפייט פיוטי אהבה, אף על פי שאיני גורס אותם ואת פיוטיהם, משום שנאמרו על שאר נשים ולא על דינה. פעמים הרבה ישבתי ותהיתי כמה אחיות יש בבית החולים, כמה נשים יש בעולם ואיני נותן דעתי עליהן חוץ מריבה זו שכל מחשבותי עליה. כיון שחזרתי וראיתיה אמרתי שכלו של אותו אדם הלך, שכלל אותה עם שאר נשים. במדה שמדדתי לה בה במדה מדדה לי. אבל תכלת שחורה זו שבעיניה השחירה כעננה שעומדת להוריד דמעות.

פעם אחת שאלתי אותה. נתנה בי עיניה ולא השיבה לי. חזרתי ושאלתי. תלתה עצמה על לבי ואמרה אי אתה יודע כמה חביב אתה עלי ועד היכן אני אוהבת אותך. וחיוכה הקיף את שפתיה הנוגות, זה החיוך שהעביר אותי על דעתי מחמת מתקו ומחמת יגונו.

שאלתי את עצמי אם היא אוהבת אותי מה מקום לעצבות זו. שמא בני משפחתה עניים. אמרה לי אמידים הם. שמא נתנה אמונתה לאדם אחר שתנשא לו. אמרה לי פנויה אני לעצמי. התחלתי מציק לה. כפלה לי חיבתה ושתקה.

אף על פי כן התחלתי בודק בקרוביה. שמא עשירים היו וירדו מנכסיהם, והרי היא מצטערת עליהם. שמעתי שמקצתם בעלי חרושת ומקצתם אנשי שם בשאר מקצועות, ופרנסתם מצויה בריווח. נתגאה לבי בי. אני בן עניים, בנו של פחח עני, מדקדק בלבושי. אף על פי שהיא לא השגיחה בבגדים, אלא אם כן הייתי מבקש ממנה להביט בהם. יתר על כן כפלתי לה חיבתי. דבר זה למעלה מן ההגיון, שהרי כל חיבתי כבר ניתנה לה. ואף היא כל חיבתה עלי. אבל אותה חיבה שמץ עצבות היתה בה שהטילה טיפה מרה בשמחתי.

טיפה זו נבזקה בכל איברי והייתי מהרהר עצבות זו מהי? וכי כך מידתה של אהבה? הוספתי להציק לה לגלות לי טעמו של דבר. הבטיחה לי והיתה משתמטת. הזכרתי לה את הבטחתה. נטלה את ידי בידה ואמרה נשמח ידידי נשמח ולא נשבית את שמחתנו. ונתאנחה אנחה ששיברה את לבי. שאלתי אותה דינה על מה את מתאנחת. חייכה ואמרה מתוך דמעות בבקשה ממך ידידי שתוק. שתקתי ולא שאלתי עוד. אבל דעתי לא נחה. וצפיתי שתתרצה לגלות לי את הטעם.

ד

יום אחד אחר הצהרים נכנסתי לבקרה. אותה שעה פנויה היתה מן החולים והיתה יושבת בחדרה ותפרה לה שמלה חדשה. נטלתי את שולי השמלה והחלקתי אותם והגבהתי עיני כנגדה. תלתה עיניה בעיני ואמרה דברים היו לי עם אחר. ראתה שלא ירדתי לסוף דבריה. עמדה ופירשה לי. רפה לבי ואחזתני צינה. שתקתי ולא אמרתי כלום. אחר כך אמרתי לה דבר מעין זה לא היה עולה על לבי. כיון שאמרתי כך ישבתי תוהה ומשתומם, תוהה על שלוותי ומשתומם עליה, על שעשתה מעשה שאינו לפי כבודה. אף על פי כן נהגתי עמה כתמול שלשום, כאילו לא הפסידה ולא כלום. ובאמת אותה שעה לא הפסידה בעיני והיתה חביבה עלי כשעה ראשונה. כיון שראתה כך חזר השחוק לשעשע את שפתיה. אבל עיניה היו בלומות, כמי שיוצא מאפילה לאפילה. שאלתי אותה איזה הוא אותו אדם שהניחך ולא נשא אותך לאשה. נשתמטה ולא ענתה לי. אמרתי לה הלא רואה את דינה שאין לי תרעומת עליך, אלא סקרנות שיש בי מביאה אותי לידי שאלה זו. ובכן אמרי לי יקירתי מי הוא זה. אמרה לי מה איכפת לך אם שמו כך או כך. אמרתי לה אף על פי כן. אמרה לי את שמו. אמרתי לה דוצנט הוא או פרופיסור? אמרה פקיד הוא. הרהרתי בלבי פקידים גדולים משמשים אצל קרוביה, דעתנים ומלומדים וממציאים, ודאי לגדול שבכולם נתנה את לבה. בעצם אין חילוק מי הוא זה שאותה אשה שאהובה עלי מכל העולם נתנה לו אהבתה, אלא להשיא את לבי אמרתי לי אדם גדול הוא, מעולה משאר חבריו. אמרתי לה פקיד הוא, מה תפקידו? אמרה לבלר הוא בבית המחוקקים. אמרתי לה תמיה אני עליך דינה שפקיד קטן לבלר לקח את לבך עד כדי כך, ולא עוד אלא שהניחך, משמע שלא היה ראוי לך מתחילתו. השפילה עיניה ושתקה. מכאן ואילך לא הזכרתי לה מעשיה הראשונים, כשם שלא הזכרתי לה מה שמלה לבשה אתמול. ואם נזכרתי העברתי הדבר מלבי, עד שנכנסנו לחופה.

ה

נכנסנו לחופה כדרך רוב בני דורנו, בחשאי בלא פומבי. אני הרי קרובים אין לי, חוץ אולי מאותו קרוב שהכה עין אבא. והיא מיום שנתקרבה אצלי נתרחקה מקרוביה. אף אותם הימים לא היו נוהגים לעשות בהם משתה ושמחה. מלכות יצתה ומלכות נכנסה ובין מלכות למלכות מהומה ומבוכה טירוף ותבוסה. בני אדם שאתמול היו שליטים היום כבולים בבית האסורים או מתחבאים חוץ למדינה.

ובכן נכנסנו לחופה בלא קרובים ובלא קרואים, חוץ ממנין מצומצם שקראם השמש, בני אדם עלובים שלפני שעה שתי שעות נקראו להלויית המת ולשעה זו נקראו לחופתי. מה עגומים היו בגדיהם השאולים ומה מצחיקים צילינדריהם הזקופים ומה חצופות עיניהם הרעבתניות שציפו לשעה שיסתיים טכס הנשואין ויכנסו לבית השכר במעות שזיכתה להם חופתי. לבי היה טוב עלי וככל שהיה הדבר משונה בעיני לא פסקה שמחתי. יכנסו אחרים לחופתם על ידי שושבינים אנשי שם ובעלי ממון ואני אכנס לחופה על ידי עניים שיקחו להם בשכר טרחתם פת לחם. בנים אשר יוולדו לנו לא ישאלו אותי אבא מי היה בחופתך, כשם שלא שאלתי אני את אבא מי היה בחופתו. הכנסתי ידי לתוך כיסי והוצאתי כמה שילינגים ונתתי לשמש שיחלק להם יתר על שכרם. נטל השמש את המעות ואמר מה שאמר. נתייראתי שמא יבואו ויעטרוני בשבחים. זימנתי את עצמי לומר איני כדאי. אבל אף אחד מהם לא בא, אלא זה שחה על מקלו וזה מתח עצמו כדי שיהא נראה גבוה וזה הביט בכלה בעינים שאינן מהוגנות. שאלתי עליו את השמש. אמר השמש זה, והתיז את הזיין, זה פקיד היה וסלקוהו. ניענעתי לו ראשי ואמרתי כך כך, כאילו סיימתי בשתי ככין אלו כל ענייניו. בין כך לכך בחר לו השמש ארבעה ממזומניו ונתן בידיהם ארבעה כלונסאות ותלה עליהם חופה ודחף מתוך כך לאדם אחד שהרכין עצמו ונתמוטטה החופה על ידו.

בתוך שאני עומד תחת החופה נזכרתי מעשה באדם אחד שכפתה אותו אהובתו שישאנה לו לאשה. הלך וכינס כל מאהביה שקילקלה עמהם קודם חופתה, כדי להזכיר לה חרפתה וכדי להתנקם מעצמו שהסכים לשאת אשה זו. כמה מכוער אותו האיש וכמה מכוער אותו מעשה. אבל אני, חביב היה עלי אותו אדם ואותו מעשה יפה היה בעיני. וכשעמד הרב וקרא את הכתובה נסתכלתי בשושבינים וציירתי לי היאך היתה אותה אשה באותה שעה והיאך היו חבריה. וכן קודם לכן בשעה שאשתי הושיטה אצבעה לקראת טבעת הקידושין ואמרתי לה הרי את מקודשת לי ידעתי מעצמי אותו האיש מה היה באותה השעה.

ו

אחר החופה יצאנו לכפר אחד לעשות ימי שמחתנו. לא אספר לך כל מה שעבר עלינו בדרך ובבית הנתיבות וברכבת וכן לא אפרט כל הר וגבעה שראינו וכן לא את הנחלים ואת המעיינות היוצאים בבקעה ובהר, כדרך מספרי סיפורים כשבאים לספר על נסיעת חתן וכלה. אין כל ספק שיש שם הרים וגבעות ומעיינות ונחלים, וכן אירעו אותנו כמה דברים בדרך, אבל הכל נשמט מלבי ונשכח, מפני אותו דבר של לילה הראשון. אם אין אתה עיף אספר לך.

באנו לכפר ונכנסו למלון קטן, שרוי בתוך גנים ומוקף הרים ונחלים. סעדנו סעודת הלילה ועלינו לחדר, שייחד לנו בעל המלון, שכבר קודם לחופה טילגרפתי לו. בדקה אשתי את החדר והשרתה עיניה על השושנים האדומות שעמדו שם. התלוצצתי ואמרתי מי חביב כל כך ששלח לנו שושנים נאות אלו. מי, שאלה אשתי בתמיהה. כאילו סבורה היתה שיש כאן אדם שיודע עלינו חוץ מאנשי המלון. אמרתי מכל מקום אני מסלקן שריחן קשה לשינה, או אפשר נניחן מפני כבוד היום. כן כן, ענתה אשתי אחרי, וקולה כקול מי שמדבר ואינו שומע מה מדבר. אמרתי לה ואי אתה רוצה להריח בהן? ענתה אשתי ואמרה כן כן, רוצה אני. שכחה ולא הריחה. שכחה זו משונה לגבי דינה שנהגה להרבות בפרחים. הזכרתי לה שעדיין לא הריחה בהם. הרכינה ראשה על הפרחים. אמרתי לה מפני מה את כופפת עצמך, והרי יכולה את לקרבם לך. הביטה בי כמי ששומע דבר חדש. ותכלת שחורה זו שבעיניה השחירה ואמרה דרך תוכחה סתכלן אתה מחמדי. נשקתי לה נשיקה ארוכה ועצמתי עיני ואמרתי לה עכשיו דינה הרי אנו לבדנו.

עמדה ופשטה את שמלותיה במתינות יתירה ותיקנה את שערה. בתוך שהיא עושה כן ישבה וצימצמה פניה בשולחן. הרכנתי ראשי לראות מה היא עושה ועל שום מה שוהה כל כך, וראיתי שהיא קוראת בקונטרס קטן מאותם שמצויים בכפרים הקטוליים ושם המאמר חכו לאדוניכם בכל עת שיבוא.

נטלתי את סנטרה בידי ואמרתי לה כבר בא אדוניך ואי את צריכה לחכות ונתתי פי על פיה. הגביהה עיניה מתוך עגמימות והניחה את הקונטרס מידיה. נטלתי אותה בזרועותי והשכבתיה על מטתה והורדתי את פתילת המנורה.

הפרחים נתנו ריח ודממה מתוקה הקיפה אותי. נשמע פתאום קול רגליו של אדם בחדר סמוך לחדרנו. העברתי את הקול מלפני ולא שמתי את לבי עליו, שהרי מה איכפת לי אם יש שם אדם אם אין שם אדם. אני איני מכיר אותו והוא אינו מכיר אותנו. ואילו היה מכיר אותנו, הרי נכנסנו לחופה ואנו נשואין כדת. חיבקתי את אשתי באהבה יתירה ושמחתי עליה עד לאחת וידעתי שכולה שלי היא.

עם שהיא נתונה בזרועותי זקפתי את אזני לשמוע אם לא פסק קול פעמותיו של אותו אדם ושמעתי שהוא מהלך ואינו פוסק. העבירו אותי פסיעותיו על דעתי ועלתה מחשבה על לבי שזהו אותו לבלר שאשתי הכירתו קודם חופתה. נזדעזע לבי ונשכתי את שפתי, שלא אוציא דבר מגונה מפי.

הרגישה אשתי ושאלה, מה לך ידידי? /עניתי ואמרתי לה, לא כלום, לא כלום./ אמרה היא, רואה אני שלבך דחוק. /עניתי, כבר אמרתי לך./ אמרה היא, אם כן טעיתי. /נטרפה דעתי ואמרתי לה, לא טעית./ אמרה היא, ומה הוא? /אמרתי לה./ געתה בבכייה./ אמרתי לה, על שום מה את בוכה? /הבליעה דמעותיה ואמרה, פתח את הדלת ואת החלונות והודע את כל העולם את תועבותי./ בושתי מדברי ופייסתיה. נתפייסה והשלימה עמי.

ז

מכאן ואילך לא זז אותו אדם מעיני, בפני אשתי ושלא בפני אשתי. אם ישבתי עם עצמי הגיתי בו, ואם שחתי עמה הזכרתי אותו, ואם ראיתי פרח נזכרתי בשושנים אדומות, ואם ראיתי שושנה אדומה נזכרתי בו, שמא מאותו מין רגיל היה זה לתת לאשתי, ומטעם זה לא הריחה בשושנים בלילה הראשון, מפני שנתביישה להריח בפני בעלה במין פרחים שמאהבה היה מביא לה. היתה בוכה הייתי מפייסה. אבל מתוך נשיקת פיוסין שמעתי בת קול של נשיקה אחרת שנשק לה אחר. אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים, מבקשי חופש, לנו ולכל באי עולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות.

כך עברה עלי שנה ראשונה. רציתי לשמוח עם אשתי נזכר לי זה שקיצץ בשמחתי ונתעצבתי. היתה היא שמחה אמרתי לי על שום מה היא שמחה, אותו מנוול נזכרה והיא שמחה. כיון שהזכרתיו לפניה געתה בבכייה. אמרתי לה על שום מה את בוכה, על שום שקשה לך לשמוע גנותו של המנוול. יודע הייתי שכבר עקרה אותו מלבה והסיחה דעתה ממנו, ואם נזכרה בו נזכרה לרעתו, שמימיה לא אהבה אותו, אלא חוצפה יתירה שהיתה בו וקלות דעת שהיתה בה שעה קלה גרמו שלא שלטה בעצמה ונשמעה לו. אבל הכרת הענין לא הביאה אותי לידי שיקוט הלב. רציתי לעמוד על אופיו של זה, מה יש בו שמשך אחריו לבה של נערה בת טובים צנועה. התחלתי מפשפש בין ספריה, שמא אמצא שם פיסת מכתב ממנו, שרגילה דינה להניח את מכתביה בספר לשם סימן, ולא מצאתי. אמרתי שמא הצניעה את מכתביו במקום מוצנע, שהרי פשפשתי בכל הספרים ולא מצאתי כלום. לא מלאני לבי לבדוק במטמוניות שלה. והוא שהעלה את חרוני יותר, שאני משים עצמי הגון ומחשבותי כעורות. מאחר שלא דיברתי עם אדם זר על מעשיה הראשונים ביקשתי לי עצה מן הספרים והתחלתי קורא בסיפורי אהבים, כדי לעמוד על אופיים של נשים ומאהביהן. מכיון שהרומנים הביאוני לידי שעמום פניתי עצמי לקרות דוקומנטים קרימינליים <במקור: קרימינ - /ליים>. ראו חברי והתלוצצו ואמרו ליכנס לבולשת אתה רוצה. לשנה השניה לא באה שום הקלה והנחה. ואם עבר עלי יום ולא הזכרתי אותו כפלתי עליו שיחתי למחר. מתוך צער שציערתי את אשתי חלתה. ריפאתי אותה בסממנים ומחצתי את לבה בדברים. אמרתי לה כל התחלואים לא באו עליך אלא על ידיו של זה שקיפח את חייך. עכשיו הוא מקלקל עם נשים אחרות ולי הניח אשה חולנית לטפל בה. אלף חרטות נתחרטתי על כל דיבור ודיבור ואלף פעמים חזרתי עליהם.

באותם הימים התחלתי מבקר עם אשתי אצל כמה מקרוביה. וכאן אומר לך דבר משונה. כבר אמרתי לך שדינה בת טובים היא וקרוביה אנשי שם. ובכן הם ובתיהם הרחיבו את לבי והתחלתי נושא פנים לאשתי משום קרוביה. בני אדם אלו בני בניהם של יוצאי גיטאות, שהגיעו לידי עושר וכבוד, עשרם נוי לכבודם וכבודם נוי לעשרם, שאפילו בימות המלחמה שרוב גדולי המדינה עשו ממון מרעבן של בריות נתרחקו הם מממון של פגעים, וכן לא נתפטמו מאכילה יתירה, אלא מה שקיבלו כמידת כל אדם. מהם בעלי צורה שציירנו לנו בדמיוננו ולא ראינו בעינינו. יתירות עליהם הגבירות. אי אתה מכיר את ווינא ואם אתה מכירה מכיר אתה מיני יהודיות שהגויים חורצים לשונם עליהן. אילו זכו לראות כאותן שראיתי אני היו נותנים פיהם בעפר. אין אני חושש למה שאומות העולם אומרים עלינו, שאין לנו תוחלת מן האומות שנמצא חן בעיניהם, אבל הואיל והזכרתי את לעגם הזכרתי את שבחן, שאין שבח לאח משבח אחיותיו, שמתעלה ומתרומם על ידיהן. אחר ימים רואה הייתי את קרובי אשתי בלא לייחס אותה עליהם, כאילו אני קרובם ולא היא. הייתי מהרהר בלבי אילו היו יודעים צרות שאני גורם לה. וכבר מוכן הייתי להתיר פי ולגלות לבי לפניהם. משראיתי שלבי דוחקני התרחקתי מהם וממילא נתרחקו ממני. העיר גדולה ובני אדם עסוקים, מתעלם אדם מחבריו אין מחזרין אחריו.

לשנה השלישית נטלה לה אשתי מדה אחרת. אם הזכרתי אותו לא השגיחה בדברי ואם צירפתי את שמו לשמה שתקה ולא השיבה לי, כאילו לא דיברתי בה. חרה אפי ואמרתי לי כמה גרועה אשה זו שאינה מרגישה.

ח

יום קיץ אחד בין השמשות ישבנו אני והיא בסעודת הערב. זה כמה ימים שלא ירדו גשמים והעיר היתה תוססת חום. מימי הדונאו הוריקו וריח עמום נדף מן העיר. החלונות שבמרפסת הזכוכית שלנו הפיקו חמימות שחונה שהוגיעה את הגוף ואת הנפש. כבר מאתמול חששתי בכתפי והיום הוסיפו מכאוב. ראשי כבד עלי, ושערי היה יבש. העברתי ידי על ראשי ואמרתי לי צריך אני להסתפר. הצצתי על אשתי וראיתי שמגדלת לה שער, והרי מיום שנהגו נשים בעצמן תספורת של גבר גוזזת היא את שערה. אמרתי לעצמי ראשי אינו סובל קצת שער וזו מגדלת לה שער כטווס, בלא ששאלה את פי אם יפה כך. באמת שערה היה נאה לה. אבל רוחי לא היתה יפה. הרתעתי את כסאי מן השולחן כאילו דוחק את כרסי ותלשתי מאמצעיתה של פת ולעסתי. זה כמה ימים שלא הזכרתי אותו בפניה ואין צריך לומר שהיא לא הזכירה אותו בפני. אותם הימים ממעט הייתי בדברים עמה ואם שחתי עמה שחתי בלי תרעומת.

פתאום אמרתי לה דבר זה עלה בלבי. /ניענעה ראשה ואמרה כן כן, אף אני דעתי כך. אמרתי לה וכי יודעת את מה שבמטמוני לבי. אם כן אמרי לי מהו./ לחשה ואמרה גט./ בשעה שאמרה כן הגביהה פניה כנגדי והביטה בי עצובה. נתלש לבי ממקומו ורפתה רוחי. אמרתי לעצמי אי לך אדם עלוב שאתה נוהג עם אשתך כך ומביאה לידי צער. הרכנתי קולי ושאלתי מנין את יודעת מה שבלבי. /אמרה וכי מה אני עושה כל הימים, הרי אני יושבת והוגה בך ידידי./ נזרק דיבור מפי ואמרתי לה אם כן מסכימה את? /נשאה עיניה אלי ואמרה כלומר על הגט?/ השפלתי עיני וניענעתי לה ראשי דרך כן. /אמרה היא בין שאני רוצה בין שאיני רוצה מקבלת אני עלי לעשות כל שאתה מבקש ובלבד להקל עליך את יסוריך./ ואפילו על ידי גט? /אפילו על ידי גט.

ידעתי איזו טובה אני מאבד. אבל הדיבור כבר נאמר והרצון לכלות זעמי בי העבירני על דעתי. קפצתי שתי ידי ואמרתי מתוך כעס טוב ויפה.

יצאו כמה ימים ולא הזכרתי לפניה לא גט ולא אותו שהביא עלינו כליה. אומר הייתי לעצמי שלוש שנים יצאו מיום שנישאה לי, שמא הגיע הזמן לעקור אותו מעשה מן הלב. אילו אלמנה לקחתיה או גרושה כלום היו לי טענות עליה, אף כך יהא דומה עלי שאלמנה או גרושה לקחתיה.

וכיון שבאתי לכלל דעה זו הוכחתי עצמי על כל יום ויום שציערתיה וקיבלתי עלי להיטיב עם אשתי. אותם הימים נבראתי בריה חדשה והתחלתי מרגיש התעוררות אהבה כביום שהכרתיה. וכבר הייתי סבור שהכל כחפץ האדם ורצונו, רוצה מכניס כעס ואיבה וקנאה בלבו, רוצה עושים שלום עם הכל, אם כן מה מקום לעורר כעס ולגרום רעה לעצמנו, והלוא יכולים אנו להיטיב לנו ולשמוח, עד שבא מעשה לידי וחזר הדבר ליושנו.

ט

מה היה המעשה. פעם אחת הביאו חולה לבית החולים. בדקתיו ומסרתיו לאחיות שירחצוהו וישכיבוהו על המטה. בערב נכנסתי לבקר את החולים. הגעתי אצל מטתו וראיתי על הטבלא למעלה מראשו את שמו, וידעתי מי הוא.

מה לעשות? רופא אני וטיפלתי בו, ואם תמצא לומר טרחתי עליו יתר על הצורך, עד שכל החולים נתקנאו בו וקראו לו בן טיפולו של הרופא. ובאמת ראוי היה לשם זה, בין שהוצרך בין שלא הוצרך טיפלתי בו. אומר הייתי לאחיות מחלה שלא נחקרה כל צרכה מצאתי בו ואני רוצה לחקרה, ופקדתי עליהן לתת לו מזונות טובים ופעמים הוספתי לו כוס יין, כדי שימצא קורת רוח מבית החולים. וכן ביקשתי מהן שלא יקפידו עמו אם ינהוג קצת חירות בעצמו ולא יקבל עליו כל חוקי הבית.

היה שוכב לו בבית החולים ואוכל ושותה ומעדן עצמו במיני תפנוקים. ואני נכנס אצלו ובודקו וחוזר ובודקו ושואל אותו אם ערבה עליו שנתו ואם מזונותיו מספיקים לו כל צרכו. וכותב לו רפואות ומקלסו משום גופו, ואומר לו גוף זה חזקה עליו שיאריך ימים הרבה. והוא שומע ונהנה ומתעדן לפני כתולעת. ואני אומר לו אם רגיל אתה לעשן הרשות בידך לעשן. אני עצמי איני מעשן, ואם תשאלני אם העישון יפה, אומר לך, רע הוא ומזיק לגוף. אבל אם רגיל אתה לעשן איני מעכב בידך. וכן אני עושה לו כמה הנחות יתירות ובלבד שיראה עצמו שרוי בטובה. ואני מהרהר בלבי אדם זה שלא הייתי מאבד עליו מלה אחת אני טורח עליו כל כך, וכל זה מחמת אותו מעשה שקשה להזכיר וקשה לשכוח, ולא עוד אלא שאני מביט בו ומתבונן בו, שמא אלמוד מה קלט הוא מדינה. ומה קלטה דינה ממנו, ומתוך שנתעסקתי בו סיגלתי לי מקצת מתנועותיו.

בראשונה העלמתי כל אותו מעשה מאשתי. אבל הוא פרץ את גדרי פי והיה מיספר מאליו. שמעה אשתי ולא הראתה התעניינות של כלום. דבר זה לכאורה רצוי היה לי, אבל לא הייתי מרוצה, אף על פי שידעתי שאילו נהגה אחרת ודאי שלא הייתי מרוצה.

אחר ימים נתרפא והבריא והגיעה שעתו לצאת מבית החולים. החזקתי בו עוד יום ועוד יום וחזרתי ופקדתי על האחיות שינהגו בו טובת עין, כדי שלא ידחק לצאת. ואותם ימים סמוך אחר ימות המלחמה היו וקשה היה לפרנס את החולים, כל שכן מבריאים, כל שכן בריאים, והייתי נותן לו משלי ממה שהביאו לי אכרים. היה יושב ואוכל ושותה ומיטיב לבו וקורא בעתונים ומטייל בגן ומשחק עם החולים ושוחק עם האחיות. העלה בשר והיה בריא יותר מכל המטפלים עמו ואי אפשר היה להחזיק אותו עוד בבית החולים. צוויתי שיעשו לו סעודת פטורין נאה ופטרתיו.

אחר שסעד בא ליפטר ממני. הבטתי בפימה שנתלתה לו מסנטרו השמן. עיניו היו שקועות כשל אשה שוויתרה על הכל בשביל אכילה ושתיה. עמדתי לפני שולחני ופישפשתי בין הניירות כאילו מחזר אני אחר אבידה. אחר כך נטלתי שפופרת קטנה לבדוק אותה. עם שאני משים עצמי עסוק נכנסו שתי אחיות, אחת כדי לשאול אותי דבר ואחת כדי לפרוש מבן טיפולו של הרופא. החזרתי את ראשי פתאום כאילו נזכרתי שממתינים לי והוצאתי מפי הברה של תמיהה, כדרך שדינה עושה בזמן שרואה שממתינים לה. בתוך כך נסתכלתי במבריא זה שפימתו נגררת מסנטרו ואמרתי לי אין אתה יודע מי אני, אבל אני יודע מי אתה. אתה הוא זה שהבאת כליה עלי ונטלת את חיי אשתי מן העולם. נכנס בי כעס וכעסתי עד שחששתי בעיני.

הושיט זה את ידו לפני בהכנעה יתירה והתחיל מגמגם דברי הודיה על שהצלתיו מן המיתה והחזרתיו לחיים. הושטתי לו ראשי אצבעותי דרך קלות ובזיון, ומיד קינחתי אותן באיצטלא שלי, כאילו נגעתי בשרץ מת והחזרתי פני ממנו כמפני דבר מאוס והלכתי לי. הרגשתי באחיות שמביטות בי ויודעות מה טעם נהגתי כך. אף על פי שלא היה מקום לחשוש כלום.

אחר שעה קטנה חזרתי לעבודתי וראשי ולבי אין עמי. עליתי ללשכת הרופאים וביקשתי לי חבר שימלא את מקומי. אמרתי לו שנקראתי לבית המשפט להעיד עדותי בענין פושע אחד ואין הדבר סובל דיחוי. באה אחות ושאלה אותי אם להזמין לי טקסי, עניתי ודאי אחות ודאי. עד שהלכה ללשכת הטיליפון יצאתי מבית החולים כמי שנטרפה דעתו.

בדרך עברתי על בית שכר וביקשתי ליכנס ולהטביע צערי במשקה, כמו שמרי נפש רגילים לומר. נתיישבה דעתי קצת ואמרתי כל הצרות באות ויוצאות ואף צרתי עתידה שתעבור. אבל דעתי לא נתיישבה אלא לשעה קלה ולא נתיישבה אלא כדי לחזור לסורה. התחלתי מטייל והולך. אחר שעה ושתי שעות עמדתי וראיתי שהקפתי את עצמי וסיבבתי במקום אחד.

י

באתי לביתי וסיפרתי לאשתי. שמעה ולא אמרה דבר. נתמלא לבי כעס שיושבת לה ושותקת, כאילו אין כאן ולא כלום. הרכנתי את ראשי על לבי כדרך שעשה הוא בשעה שעמד לפני להודות לי, שהרכין ראשו על לבו, וכן חקיתי את קולו ואמרתי אני מודה לאדוני הדוקטור, שהציל אותי מן המיתה והחזירני לחיים. ואמרתי לה לאשתי כך קולו של זה וכך עמידתו, כדי להראות לה גנותה, כמה בזוי זה שביכרה אותו עלי ונתנה לו אהבתה קודם שהכירה אותי. הציצה אשתי עלי, כאילו אין כל הדבר כדאי להעסיק אותה. עמדתי והעברתי עיני על פניה, שמא אראה בה סימן של שמחה על אותו ריקא שנתרפא ולא ראיתי בה שום סימן של שמחה כשם שלא ראיתי בה קודם לכן שום סימני צער כשסיפרתי לה שהוא חולה. אחר שנים שלושה ימים ניטל עוקצו של דבר ולא הוסיף לפגוע בי. טיפלתי עם החולים והרביתי שיחה עם האחיות ומיד אחר העבודה חזרתי לביתי אצל אשתי. יש שביקשתי ממנה לקרות לפני מספריה ונענתה לי וקראה לפני ואני יושב ומביט בה ואומר בלבי אלו הן הפנים שכל שראה אותן מיד נתפשטו קמטיו ונסתלק כעסו. ואני מעביר ידי על פני בנחת ומוסיף ומביט בה. ויש שהיינו מזמינים חבר לכוס קהוה או לסעודת ערבית. ושוב היינו מסיחים על כל מה שהבריות מסיחין ושוב הכרתי שיש דברים בעולם מחוץ לצרת נשים. פעמים הרבה עליתי על מטתי מתוך הרחבת דעת ונחת רוח.

לילה אחד בא אצלי אותו אדם בחלום ופניו חולניים קצת וקצת, - קצת סימפטיים. נתביישתי ממנו שאני חושב עליו רעות, וקבלתי עלי להעביר כעסי ממנו. הרכין עצמו ואמר מה אתה רוצה ממני, וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש רעתי.

בלילה שלאחר זה סעדו על שולחננו שנים ממכירינו אשה ובעלה, שהיו חביבים על שנינו. הוא משום מידותיו הטובות, והיא משום עיניה הכחולות המלאות זיו ומשום מצחה הגבוה שנתן לעין לטעות שיש כאן חכמה הרבה ומשום תלתלי הזהב שהיו מרתתים על ראשה הנאה ומשום קולה קול אשה שכובשת את כיסופיה בלבה. כשלוש שעות ישבנו ולא הרגשנו בזמן. הוא סיפר מעניינו של יום והיא סייעתו בזיו היוצא מעיניה. אחר שהלכו אמרתי לאשתי אספר לך חלום.

חלום? קראה אשתי בתמיהה ונתנה בי עיניה מתוך עצב, וחזרה ולחשה חלום, לפי שאין דרכי לספר חלומות, וכמדומני שכל אותן השנים לא ראיתי חלום.

אמרתי לה חלום חלמתי. וכשאמרתי כן חרד לבי פתאום. ישבה אשתי ותלתה עיניה בפני. עמדתי וסיפרתי לה את חלומי. נזדעזעו כתפיה וגופה התחיל מרתת. פשטה את זרועותיה פתאום ולפפה את צווארי וחיבקה אותי ואף אני חיבקתי אותה וכך עמדנו חבוקים מתוך אהבה וחיבה ורחמים. וכל אותה שעה לא זז אותו אדם מעיני ושמעתיו מדבר וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש רעתי.

סילקתי את זרועותיה של אשתי מצווארי ועצבות יתירה באה בלבי. עליתי על מטתי וחשבתי על כל דבר וענין בשקט ובנחת עד שנתנמנמתי וישנתי.

למחר עמדנו מן המטה וסעדנו כאחד את סעודת הבוקר. הצצתי על אשתי וראיתי שפניה כתמול שלשום. הודיתי לה בלבי על שאינה באה עלי בתרעומת בשביל אמש. אותה שעה נזכרו לפני כל צרות ויסורים שהבאתי עליה מיום שנישאה לי, שבכל עת ובכל שעה הייתי שופך דמיה ועולבה ומעליבה, והיא היתה מקבלת הכל בשתיקה. נתמלא לבי אהבה וחיבה לעלובת נפש זו, שמעונה בידי כל כך, וקיבלתי עלי להניח לה ולהיטיב עמה. וכן עשיתי יום ושני ימים ושלושה ימים.

יא

וכבר הייתי סבור שהכל נתקן והולך. ובאמת לא נתקן כלום. מאותו היום שעשיתי שלום עם נפשי נתנכר לי שלומי ממקום אחר. אשתי נהגה עמי כאילו נעשיתי זר לה. והלוא כל השתדלויות שהשתדלתי עמה הרי הן לטובתה. כמה אין אשה זו מרגישה. אבל היא הרגישה.

יום אחד אמרה לי מה טוב היה אילו מתי. /למה?/ למה, אתה שואל. ובקמטי שפתיה נראה כמין צחוק שהרתיע את לבי ממקומו. /גערתי בה ואמרתי אל תהי פתיה./ נתאנחה ואמרה הה, ידידי, אני איני פתיה. /אמרתי לה ובכן אני פתי./ אמרה אף אתה אין אתה פתי. /הגבהתי קולי ואמרתי אם כן מה את רוצה ממני?/ ענתה ואמרה מה אני רוצה? רוצה אני במה שאתה רוצה. /ניערתי כפי ואמרתי אני איני רוצה ולא כלום./ תלתה עיניה בפני ואמרה אי אתה רוצה ולא כלום. אם כן הרי הכל כשורה. /כשורה? שחקתי שחוק לעג./ אמרה היא רואה אתה ידידי שחוק זה אינו יפה בעיני. / אם כן מה אעשה?/ עשה מה שאתה מבקש לעשות. /כלומר?/ כלומר, למה לי לחזור על דבר שידוע לך. /אמרתי לה אני איני יודע אותו דבר מהו. אבל את שיודעת מהו אמרי לי./ לחשה ואמרה גט.

הגבהתי קולי ואמרתי רוצה את לכוף אותי שאתן לך גט. /ניענעה ראשה ואמרה אם סבור אתה שיפה לך לומר כן שאני רוצה לכוף אותך הריני מסכימה./ אמרתי לה דרך שאלה, כלומר. /אמרה היא למה לנו לחזור על דברים שלא לצורך. נעשה את שרשום עלינו מלמעלה.

ליגלגתי ואמרתי מתוך כעס אף השמים גלויים לפניך ואת יודעת מה כתוב שם. רופא אני ואין לפני אלא מה שעיני רואות, ואת גברתי, את יודעת מה שכתוב ברקיע. מי לימד אותך חכמה זו, שמא אותו מנוול?/ אמרה דינה שתוק, בבקשה ממך שתוק. /אמרתי לה אי את צריכה להתרגז כל כך. וכי מה אמרתי?

עמדה והלכה לחדר אחר ונעלה את הדלת בפני.

הלכתי אצל הדלת וביקשתי ממנה שתפתח לי ולא פתחה. אמרתי לה הריני הולך והרי כל הבית לפניך ואי את צריכה לנעול. כיון שלא ענתה התחלתי מתיירא שמא נטלה סם שינה ושמא תאבד עצמה חס ושלום. התחלתי מבקש ומתחנן שתפתח ולא פתחה. הצצתי לתוך חור המנעול ולבי מכה אותי מכה אחר מכה כהורג נפש. כך עמדתי לפני הדלת הנעולה עד שירד היום וחשכו הכתלים.

עם חשיכה יצתה מחדרה חיוורת כמת. נטלתי את ידיה בידי וצינת מות יצתה מהן וציננה את ידי. לא משכה ידיה ממני, כאילו אין להן הרגשה של כלום.

השכבתיה על מטתה והרגעתי את לבה בסמי מרפא ולא זזתי ממנה עד שנתנמנמה. הבטתי בפניה שנקיים מכל דופי ואין בהם שמץ פסול ואמרתי לעצמי מה נאה עולם זה שאשה זו שרויה בתוכו ומה קשים חיינו שאנו חיים. הרכנתי עצמי כדי לנשק לה. ניענעה ראשה דרך לאו. שאלתי אותה וכי אמרת כלום? השיבה, לא. ואיני יודע אם הרגישה בי אם מתוך שינה דיברה. חלשה דעתי ולא נתקרבתי אצלה. אבל ישבתי שם כל הלילה.

למחר הלכתי לעבודתי וחזרתי עם צהרים. מחכמה או לא מחכמה לא הזכרתי לפניה מעשה אתמול. ואף היא לא הזכירתו. כן ביום השני, כן ביום השלישי. הייתי סבור שהכל חוזר לקדמותו. עם זה ידעתי שאם אני מבקש לשכוח היא אינה שוכחת.

באותם הימים נתאוששו פניה ושינתה קצת ממנהגיה. היתה רגילה לקדם פני בכניסתי לא הקדימתני. עתים הניחתני והלכה לה ועתים באתי ולא מצאתיה.

בתוך אותם הימים חל יום אירוסין שלנו. אמרתי לה, נעשה לנו יום טוב ונסע למקום שנסענו בראשונה. אמרה אי אפשר. - למה? מפני שעליה ללכת למקום אחר. אמרתי לה ברשותך, להיכן את הולכת? אמרה חולה אחת יש לי, שאני מטפלת בה. אמרתי לה מה זה פתאום? אמרה לא כל מה שאדם עושה - עושה פתאום. זה כמה באתי לידי דעת שאני צריכה לעבוד ולעשות. אמרתי לה וכי לא די לך שאני עובד ועושה? אמרה לי לשעבר די היה לי בזה ועכשיו אינו די לי. - למה? - למה? אם אין אתה יודע מעצמך אני איני יכולה להסביר לך. אמרתי לה וכי כל כך עמוק הדבר עד שקשה להסבירו. אמרה להסביר לא קשה, אבל מסופקתני אם תרצה להבין. - למה? - מפני שאני מבקשת להרוויח את פרנסתי. אמרתי לה וכי חסרה את פרנסה בביתך שאת מבקשת לך פרנסה ממקום אחר? אמרה היום יש לי פרנסה, מי יודע יום מחר. אמרתי לה מה זה פתאום? אמרה היא כבר אמרתי לך שאין דבר בא פתאום. אמרתי לה איני מבין מה את סחה.

אמרה היא מבין אתה אלא שרצוי לך לומר איני מבין. ניענעתי ראשי דרך יאוש ואמרתי יהא כך. אמרה היא באמת כך הוא. אמרתי לה דיאליקטיקה זו רחוקה ממני. השיבה ואמרה ממך היא רחוקה ולי אינה קרובה, אם כן מוטב שנשתוק, אתה עשה את שלך ואני אעשה את שלי. אמרתי לה מה אני עושה אני יודע, מה את מבקשת לעשות איני יודע. השיבה ואמרה אם אין אתה יודע היום תדע מחר.

אבל היא לא הצליחה במעשיה. ואם הצליחה לא הכניסה פרוטה. מטפלת היתה בנערה אחת משותקת, בת אלמנה עניה, ולא קיבלה שכר על טרחתה. ולא עוד אלא שהיתה מסייעתה בממון ומביאה לה פרחים. באותם הימים תשש כחה של דינה כחולה והיא עצמה היתה צריכה שיטפלו בה ולא שתטפל היא עם אחרים. פעם אחת שאלתי אותה עד אימת את טורחת באותה חולה? נתנה בי עיניה ואמרה שואל אתה אותי כרופא? אמרתי לה מה הפרש אם כרופא אם כאישך? אמרה אם שואל אתה כרופא איני יודעת מה אשיב, ואם שואל אתה מטעם אחר איני רואה צורך להשיב. עשיתי עצמי כאילו עשתה עמי צחוק וצחקתי. החזירה פניה ממני והניחתני והלכה לה. מיד גלה הצחוק מפי ולא חזר עוד.

אמרתי לי רוח הוא ואשאנו, עם זה ידעתי שכל תוחלתי תוחלת שוא. נזכרתי אותה שעה שדיברתי עמה תחילה על גט ונזכרתי מה שאמרה היא בין שאני רוצה בין שאיני רוצה מרוצה אני לעשות כל מה שאתה מבקש ובלבד להקל עליך את יסוריך ואפילו על ידי גט. עכשיו אמרתי על כרחי אין לנו תקנה אלא גט. כיון שעלתה מחשבה זו על לבי העמדתיה מפני, כאדם שמעמיד מלפניו דבר קשה. אבל צדקה דינה שאמרה שעלינו לעשות את שרשום עלינו מלמעלה. לא עברו ימים מרובים עד שראיתי בעיני ותפסתי בשכלי מה שלא ראיתי תחילה ומה שלא תפסתי תחילה. מיד נתייעצתי בלבי לפטור את דינה. בנים לא היו לנו, שחששתי להוליד בנים שמא יהיו דומים לו. סידרתי את עניינינו ונתתי לה גט פטורין. כך נפטרנו זה מזה, כדרך שנפטרין כלפי חוץ. אבל בלבי ידידי שמור חיוכה שבשפתיה ואותה תכלת שחורה שבעיניה כביום שראיתיה בראשונה. פעמים בלילה זוקף אני עצמי ממטתי כאותם החולים שטיפלה בהם ומושיט את שתי ידי וקורא אחות אחות בואי אצלי.