הרבה מילים על מילה אחת: מבול

1. תמונה: אני בת שמונה וחצי. איתי עוד עשרים ילדים, תלמידי כיתה ג', בית ספר נחשוני החולה. שנים אחר כך ייהרג נ' בתאונת מלגזה וס' בתאונת דרכים. נישאר תשעה עשר. אבל בחורף של שנת 77 אנחנו עשרים ואחד ילדים בטיול ספונטני לנהר הירדן, שגובל במושבה ממזרח. פטפטת והולכים ברגל, הופה הי, הופה הי, אין פה סיסמה ודגל, הופה הי! – בראש צועדת המורה ג'נט. ג'נט היא מורה חיילת וכולנו כרוכים אחריה, מעריצים אותה. היא יודעת הכל. הכל. את כל השירים. את כל הסיפורים, את כל התורה כולה והיא בת 19 והיא המורה הכי יפה בבית הספר, מה בית ספר. המורה הכי יפה בכל העולם כולו, למרות מדי הזית הכעורים. (שנים אחר כך אתגייס בעקבותיה לחיל החינוך.) בקיצור, חורף, שיא החורף, אבל איך אפשר ללמד מולדת בלי לצעוד בשביליה? אנחנו מדדים בין השלוליות. חוצים את הרחוב הראשי, יורדים לכיוון חלקות המטעים בואכה הירדן. עצי אגוז ענקיים מיתמרים מעלינו. בצידי הדרך מטע שזיפים צהובים ומטע תפוחי אורליאנס. ופתאום, עד היום לא ברור לי איך זה קרה, כולנו שקועים עד ברך בתוך בריכת בוץ, עיסתית. גשם זלעפות הופך את העיסה לבלילה, האדמה נוזלת לנו מתחת לרגליים. אנחנו מנסים לצאת, ונופלים וניגפים פנימה. בהלה בת שמונה וחצי. עשרים ואחת בהלות. אין לתאר. המורה ג'נט לא ידעה שכשהירדן עולה על גדותיו, אין יותר גדותיו. גם במרחק עשרות מטרים מנתיב זרימת המים, חוזרת אדמת העמק להיות הביצה הטובענית שהייתה שלושה עשורים קודם. צרחות הבהלה נרגעו כשאחד מאיכרי המושבה שמע אותנו, משך והעמיס אותנו אחד-אחד אל העגלה הרתומה לטרקטור שלו.

2. אני שונאת הגרלות. אף פעם לא זכיתי בשום הגרלה, גם לא במשחקי המזל הכי פושטים בימי הולדת, תמיד היה חסר לי מספר אחד, אות אחת, ציור אחד, תמיד הייתי מתבוננת בקנאה בילדים שקפצו בהתלהבות, צועקים "בינגו" "בינגו", מנופפים בדף המחורר. אף פעם לא היה לי בינגו. גיסי, אגב, הוא ההיפך הגמור שלי. מגרילים כרטיסים למדונה? בינגו. כרטיסים ליורודיסני? בינגו. אופניים? בינגו. קולגייט לכל החיים? אם הייתה הגרלה כזאת, אז גם אותה הוא היה לוקח. לא משנה.

3. למה אני מספרת את זה? כי במהלך 52 שנותיי חיתי 3 שנים בארה"ב (ב 95', 2003 ו 2010) וכל פעם בינגו. כל פעם נפלנו על "הבליזרד הגדול מכולם", "הסופה הקטלנית במאה השנים האחרונות", "הרוחות המהירות ביותר שנמדדו מאז המצאת האינדיאנים." לא, אתם לא מבינים. מזג אוויר טרפת טרפת, אי אפשר לצאת מהבית שבועות, פעם אחת גם פאקינג חודש! שלג מטביע את המכוניות, את הבתים, הדלתות - החומה הסינית, רק מקרח, תושבים בורחים דרומה. אין לתאר.

4. ערב ההשקה של "שחרחורת" התחיל ב"בוקר המזוהם ביותר מזה ארבעים שנה" האוויר התפוצץ מבוץ ואבק וסופת חול ומים שהתעלתה על עצמה בדיוק כשיצאתי מהמספרה עם פריזורה שהפכה תוך שניות לפריזורה דה לה שמאטה, ואז אני מגיעה הביתה, וכל הבית מים, כל הבית, מסתבר שהמרזב נסתם. ארבע שעות רק גרפתי מים החוצה, ותוך כדי זה אני מקבלת מיליון ביטולים מחברים וחברות וטלפוני-חומין ואז אני מפליגה דרומה, תל אביבה, וכל הדרך מבול, סערה מטורפת, מטורפת, ואז נגמר הערב ואני יוצאת לרכב, ומבינה שאני לא זוכרת איפה החניתי אותו, ואני עוצרת ניידת! ניידת, שנוסעת איתי ברחבי הפארק להביאני אל רכב מבטחיי, בכביש החוף אני לא רואה ממטר ונכנסת בטעות לפרדיס, עוד שעתיים, באמא שלי, זה היה לפני עידן הוויז... בקיצור, כל זה לידיעת חברתי אחותי מיה טבת דיין, שחוגגת מחר בבית ביאליק וחוששת שאני לא אגיע... אני! עברתי את הנורא מכל אחותי, "כרמל" קטנה עליי.

6. טוב. שיר מבול מ"שחרחורת" שגם אותו אפשר לקנות בתגובה הראשונה וכו')