הרבה מילים על מילה אחת: סבתא

1. אז היו לי שתי סבתות. כלומר, שתי סבתות שהכרתי. קוצ'יניות. שתיהן נולדו בקוצ'ין שבהודו. סבתא אסתר וסבתא מרים. הן היו שונות זו מזו, ממש דבר והיפוכה. אחת כל הזמן צוחקת ומחבקת. השנייה כל הזמן מוחה ובוכה. סבתא אסתר הַצוֹחְבֶּקֶת הייתה שמנמנה שחורה וטובת לב. סבתא מרים הַבּוֹכָה וּמוֹחָה הייתה רזה, לבנה ואני לא ממש זוכרת איזה לב היה לה. אני חושבת שהיה לה לב טוב, אבל לא חם. אני זוכרת אותה תמיד במנח של קריאה. היא תמיד הייתה קוראת. בעיון רב. בריכוז עילאי. מעמיקה בכתוב בהתמסרות דתית. כל הזמן. תמיד ישבה על הכורסא או על הספה או שכבה במיטה עם ספר או עיתון ביד. כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי אותה בלעדי משקפי הקריאה שלה. מבחינתי, לא היו לה עיניים. היו לה משקפיים. שתמיד גלשו במורד האף בואכה השפתיים. לסבתא אסתר, לעומת זאת, היו עיניים. העיניים הכי רואות בעולם. כתבתי על זה שיר.

2. סבתא אסתר הייתה אנאלפביתית. כל כך התביישתי בזה. גם על זה כתבתי שיר.

3. אהבתי אותה נורא. עד היום אני אוהבת אותה נורא. מראה ימיה האחרונים במיטת חוליה לא עוזב אותי. חלפו 24 שנים מאז עזבה את העולם. גם על זה כתבתי שיר. שמופיע ב שחרחורת

4. ב 2015, במסגרת מסע שורשים, חזרתי להודו. חיפשתי את סבתא אסתר בכל סמטה ורחוב וגדר. חיפשתי אותה בפניהן של נשים הודיות שמנמנות, שחורות וצחקניות. לא מצאתי אותה. אבל יום לפני שטסתי בחזרה לארץ, פגשתי אותה על אם הדרך, בטיול פרידה שערכתי. פתאום פגשתי אותה. שחורה, צחקנית ושמנמנה. זאת הייתה התגלות. פלא. הפלא שנתן לספר "פלא" שלי את שמו. וכתבתי על זה שיר.

4. לסבתא אסתר הייתה בסטה של ירקות, ברסקו, במרכז המסחרי של קריית שמונה. בימי חמישי גם בשוק העירוני. היה זה דוכן ירקות תשושים וזקנים שתמיד נראו לי משומשים. נורא התביישתי בה ובדוכן הזה. גם על זה כתבתי על זה שיר.

5. ברם ובכל זאת, תמיד היו אצלה מיליון שקיות ממתקים. ארסנל אדיר של ממתקים גלקטיים, גלוקוזיים, נוטפי צבעי מאכל, שהייתה קונה להמוני נכדיה ונכדותיה לפני שהייתה משרכת דרכה לקצה הצפוני ביותר של העיירה הגלילית. מה לא היה לה בתחמושת? מסטיקים עגולים ענקיים בצבעים עזים, זרחניים, (אבל הי, כולנו נשארנו בחיים כדי לספר על זה!) סוכריות טופי שפירנסו יפה את רופא השיניים האפרו-אמריקאי שרק אלוהים יודע איך התגלגל לקריית שמונה של שנות השמונים, וגולת הכותרת, קרמבואים צבעוניים! אני ממש זוכרת קרמבואים וורודים בטעם פונצ', צהובים בטעם בננה, וחומים, בטעם מוקה. גם עליהם כתבתי שיר.

6. והיה הבית של סבתא אסתר. אם כי סבתא אסתר בעצמה הייתה בית. וחיק. ומחסה. ושיר. סבתא אסתר הייתה שיר ארוך, שאני שרה לעצמי כל הזמן. הנה, גם על זה כתבתי שיר. שמופיע, איך לא, ב מכתבים מהאגף הסגור

עַל שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים |

לְסָבְתָא אֶסְתֵּר לֹא הָיָה מִטְבָּח הָיָה קִיטוֹן בֶּטוֹן קָטֹן שֶׁנֶּהֱנָה מִצֹּהַר צַר וַחֲתִיכָה קָרָה שֶׁל שַׁיִשׁ, לְיָדוֹ שֻׁלְחָן פוֹרְמַיְיקַה מִתְנַדְנֵד שֶׁעַל פִּי רֹב שִׁמֵּשׁ כִּמְקוֹם מִסְתּוֹר כְּשֶׁנָּפְלוּ קַטְיוּשׁוֹת

וְנָפְלוּ קַטְיוּשׁוֹת אוֹ מאֲחוֹרֵי הַמְּקָרֵר שֶׁהִתְבּוֹדֵד לְצָד כִּירָה שְׁבוּרָה - חָלוּד, מֻכְתָּם, יָשָׁן וְחָד סִטְרִי – נִפְתַּח, אַךְ מְמָאֵן לְהִסָּגֵר

בְּתוֹךְ הַמְּקָרֵר הָרֵיק נִתַּן הָיָה לִמְצֹא בֵּיצָה סְדוּקָה, קְצָת מַרְגָּרִינָה וּמָרוֹר לְבַל תִּשְׁכַּח מֵאַיִן בָּאָה וְהֵיכָן תִּגְמֹר.

אֲבָל אָסוּר הָיָה לְהִתְלוֹנֵן צָרִיךְ הָיָה לְהִסְתַּדֵּר עִם מָה שֶׁאֵין.