הרבה מלים על מילה אחת: ברלין

1. ב 2015 הוזמנתי לכנס סופרים בברלין. הטיסה בהלוך עברה בשלום. (מכלל הן אתם יכולים להסיק שהטיסה בחזור, לא. אבל חכו-חכו.) העיר קיבלה את פני קודרת להפליא. גשם השחיר את המדרכות. הלילה, בניגוד לישראל, דווקא איחר לרדת. פקידת הקבלה הייתה חשדנית. היא הסתכלה עלי במבט של "סופרת? באמת? איך זה יכול להיות?" וביקשה הוכחות בכתב להזמנה, לא היו לי, לא חשבתי שאצטרך ולא היה לי אינטרנט, כי ברור שהסוללה נגמרה שתי דקות לפני שירדתי מהמונית, אז בלית ברירה שילמתי על החדר בעצמי ודעתה נחה.

2. ואז, איך שאני נכנסת לחדר ומנסה להדליק את המחשב, להכין את ההרצאה, העכבר מת. העכבר האלחוטי הכוונה. גם לו, איך לא, נגמרה בדיוק הסוללה. חשבתי וחשבתי על פיתרון לעסק הביש ואז נפלו עיני על שלט הטלוויזיה. לשלט הטלוויזיה יש סוללות! אלא שהגרמנים כנראה שיערו שזה מה שעושות סופרות ישראליות כשהן מיואשות, ועל כן הבריגו את דלתית השלט בכל הכוח, וגרמניה היא כידוע מעצמה, וכך נאלצתי ללכת לישון בלי להכין את ההרצאה.

3. אבל לפני שנכנסתי למיטה, ניגשתי למקלחת. פתאום, אני מרימה את הראש אל המראה, ונתקלת במסננת. מיליון נקודות קטנות אדומות ורודות וחמודות כשלעצמן, אבל לא על הפנים שלי! אני מורידה את החולצה. והן גם על הידיים. אני מפנה את הגב, גם את הגב הן מצאו. וכך הבנתי, לראשונה בחיי, מה זה לחטוף חררה. כן כן. ויש לי הרצאה למחרת, כן? אני אמורה להראות את הפרצוף שלי!

4. גם הבוקר לא היה להיט. איך שאני נכנסת לחדר האוכל, אני חוטפת לפנים, (פני החררה שלי) גל צונאמי של ריחות בשרין ושאר מריעין נקניקין. מסתבר שהגרמנים לא שומרים על כשרות וגם לא טבעוניים במיוחד. זו אולי הסיבה לאדיבות המופתית של פקידת הקבלה, שהתחלפה למרבה המזל בזמן שישנתי.

5. אחד מחבריי הסופרים, שהוזמן אף הוא לאותו כנס בברלין, החליט לסרב להזמנה. "כף רגלי לא תדרוך שם." כתב לנו. באותו רגע הסתכלתי על כפות רגליי, כלומר, על סנדליי, שלא הצליחו להסתיר מיליוני פצעונים אדמדמים נואשים, ורציתי להמלט על נפשי. אבל אז אמרתי לעצמי, איריס יא איריס, אל תחשבי אל זה אפילו! את לא דור שני! אפילו שבכיתה ד' רצית להיות הכי רצית בעולם שיהיה לך איזה סיפור שואה אותנטי שתוכלי לספר בכיתה ושיחקת באנה פרנק עד שאמא שלך גילתה שאת חוצבת בקיר ולקחה לך את הפטיש!

6. הלחמניות היו דווקא טעימות וקיבלתי גם חתיכות של אננס לא משומר וחשבתי לעצמי, הופה הופה כאן זה דווקא כן אירופה.

7. יצאתי לסיבוב מחוץ למלון, ועל כל צעד ושעל נתקלתי בלוחיות המתנצלות הקבועות במדרכה עם שמות היהודים שהתגוררו שם ונספו, והרגשתי שאין שם שמים. ברלין היא עיר בלי שמים. שתדעו.

8. ואז נתתי את ההרצאה, שהייתה כמובן אחת הגרועות בחיי, ואיך שאני חוזרת למלון, אני מגלה ששכחתי את הכבל של המחשב באולם התיאטרון שממנו חזרתי הרגע. זה היה כמובן אסון בסדר גודל קולוסאלי גלקטי אקפוננציונאלי והייתי חייבת חייבת חייבת לקנות כבל חדש....

9. פאוזה. רק אלוהים יודע מי הפיץ את השמועה שהגרמנים יודעים אנגלית מעולה, הם יודעים גרמנית, זה כן, יש להם גרמנית מעולה. לא משנה.

10. ירדתי לפקידת הקבלה במלון, כן, כן, זאתי מהיום הראשון, ושאלתי אותה איפה אני אוכל לקנות כבל והיא הסבירה לי בנועם גרמני שחנות המחשבים הכי קרובה נמצאת באלכסנדרפלאץ. רק שמעתי את המילה "אלכסנדרפלאץ", ישר ידעתי שהיא עלתה עליי. שהיא גילתה שאני סופרת שמעולם לא צלחה את "ברלין, אלכסנדרפלאץ". בפעם הראשונה שניסיתי הגעתי עד עמוד 14 ונרדמתי, אבל לא וויתרתי, הבנתי שזה סוג של מלחמת התשה, אז ניסיתי שוב. בפעם השנייה התקדמתי עד עמוד 25. בפעם השלישית הגעתי עד עמוד 40 וכן הלאה. בפעם השישית הייתי צריכה להתחיל הכל מהתחלה כי כבר לא זכרתי מה קרה בדפים הראשונים. אז ויתרתי. אבל מסתבר שלא באמת וויתרתי! כי בפסח האחרון, בעודי מאבקת את מדפי הספרים בחדרי גיליתי כי ברשותי שני ברלין-אלכסנדרפלאצים! כלומר, לא זכרתי אפילו שקניתי כבר את הספר המטרחן הזה, ולפיכך קניתי אותו שוב! פעם שנייה! אתם קולטים? אין לתאר, או כמו שהגרמנים אוהבים להגיד קרחצן קרחצן שופ גשאפט.

10. טוב, איפה הייתי? אה, כן. בלעתי את הרוק ושאלתי אותה בחביבות איך אני מגיעה הכי מהר לאלכסנדרפלאץ הזאת והיא שלפה ברושור של ברלין התחילה לסמן לי את התחנות של האנדרגראונד על גבי מפה ממוזערת שהיא בקושי הצליחה לקרוא, שלא לדבר על הלבנטינית שעמדה מולה ... מיליון תחנות בגרמנית רהוטה. לא היה לי נעים להגיד לה שאני לא מצליחה להבין מילה ממה שהיא כותבת לי ושאני אפילו לא מצליחה להגות את שם הרחוב שאני מתאכסנת בו כבר שבוע אז אמרתי בקול "נראה לי שאני אלך ברגל." עיניה ממש אורו והיא אמרה, "כן, הכי טוב שתלכי ברגל." אז הלכתי ברגל, אבל בלי להבין שמדובר כמעט בשעה הליכה! ככה, עם המחשב היתום מכבל על הגב, זה היה כבד, אבל לא התלוננתי, אלא שפתאום התחיל לרדת גשם שוטף. מה זה שוטף. מסתבר שהגרמנים יודעים לארגן אכבר גשם שוטף באמצע יוני בדיוק כשאני עם מחשב בתיק בדרך לברלין אלכסנדרפלאץ!

11. ואז עלה במוחי רעיון מבריק: אקנה לי מטריה! ונכנסתי לאיזה חנות וביקשתי אמברלה. כשבאתי לשלם, הסתבר לי שהאמברלה הזאת עולה, תחזיקו חזק, 47 יורו. לא, כמעט התעלפתי. כאילו מה הם חושבים להם הגרמנים האלה, 47 יורו למטריה, ועוד בגרמנית! לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לקנות משהו קצת זול יותר, מעיל גשם. ב 7 יורו. זה לא היה כל כך טראגי אלמלא הוא היה צהוב כל כך ועם שיק של הקלוקס קלאן כל כך. אבל גם זה לא מקרי, כמו שאתם בטח יכולים להבין.

12. ואז הגעתי לאלכסנדרפלאץ. שאלתי מלא אנשים איפה חנות המחשבים הזאת ואף אחד לא ידע. לא נואשתי והמשכתי. ואז שאלתי איזה בחורה בחנות בגדים, "סליחה, את יודעת איפה יש פה חנות מחשבים? אמרו לי שצריכה להיות פה חנות מחשבים." הבחורה נדה בראש לשלילה בראשה וענתה לי, "אין פה חנות מחשבים, אבל אם את צריכה חנות מחשבים, הנה, יש לך פה." והצביעה על החנות דלת ליד. שכה אחיה. נשבעת. אז נכנסתי לחנות, מה חנות. קניון מחשבים. ענקקקק. עליתי וירדתי וחיפשתי את האגף של העזרה הטכנית וירדתי ועליתי ובסוף, כשהגעתי אל היועץ הטכני, הוא מסתכל בגב המחשב ואומר, "המחשב הזה חלש מידי." אין לנו כבלים כל כך חלשים! אמרתי לכם, היא מעצמה הגרמניה הזאת. "די," כמעט בכיתי לו, הוא משך בכתפיו בצער ואמר, "אני יכול להזמין לך כבל אבל זה יקח קצת זמן..." "כמה?" שאלתי. "משהו כמו שבוע שבועיים."

10. התקשרתי לבחורה הבאמת מקסימה שהזמינה אותי לברלין, ישראלית כמובן, והיא אמרה לי, "אוי... למה שלא תסעי לתיאטרון, פליקס המנהל יהיה שם עד 12:00. הוא בטח ימצא לך את הכבל." עכשיו, אני מסתכלת על השעון, 11:30. גשם זלעפות, אני מנסה לעצור מונית שתיקח אותי לתיאטרון, שלוש מוניות עוצרות, אבל לא לי. בסוף נדחפתי לאיזו מונית, בכיתי לו שיטוס, כי פליקס, לא הארנב, המנהל, יהיה בתיאטרון עד 12:00. אחר כך הוא הולך והלך עליי.

11. זה נמשך ונמשך כי כשהגעתי לתיאטרון ב 11:50, חיפשתי את פליקס ולא מצאתי אותו, וכשכבר מצאתי אותו, הוא אמר לי בצער: "קרחצן קרחצן אני לא מוצא את הכבל..." ואז במשך עוד רבע שעה חיפשנו את הכבל בכל החדרים הטכניים, בכל המדפים, היו שם איזה 100, אני לא מגזימה, זה אולם תיאטרון, מיליון כבלים, מיליון שקעים, פנסים, מעבירים, בכל הצבעים והגדלים, מיליון, אבל הכבל שלי נעלםםםםםם. בסוף, כשכבר באמת נואשתי קאפוט חזרנו למשרד וביקשתי ממנו להזמין לי מונית, ואז, מה אני רואה מעבר לגבו? את הכבל שלי! הכבל שלי מנמנם על אחד המדפים מאחוריו! מסתבר שהייתי צריכה להגיד שטקר!!!! לא כבל!!!

אמיתי. הכל אמיתי, נשבעת. (בגלל שידעתי שלא תאמינו לי צילמתי את עצמי במעיל הצהוב.

12. טוב, אין לי כוח לספר מה היה בחזור. רק שתדעו לכם שהגסטאפו הגרמני עיכב אותי בנמל התעופה. אני אספר מה קרה שם כשאגיע ל - הרבה מילים על מילה אחת: טיסות

13. ושיר אחד מתוך מחזור שירי ברלין שמופיע ב מכתבים_מהאגף_הסגור. מצטערת שהצלחתי להכניס רק בית אחד בצילום. יש שבעה.